שלכת וינאית-פואטיקה לנפש
וינה היא אחת הערים האירופאיות, שאי אפשר לשבוע ממנה וכל ניסיון כזה מועד לכישלון. ככל שטיילתי בה יותר, כך הבנתי כמה היא אין סופית
סתו בוינה-צלמה גילי מצא
ככל שהסתכלתי בתשומת לב על החזיתות המרהיבות שלה, הבנתי כמה סיפורים גלומים כאן מלמעלה-למטה, מימין לשמאל, מדורי דורות
סתו בוינה-צלמה גילי מצא
פעם ראשונה, שהרגשתי איך בניינים הם הבטחה לתרבות שקשה לדמיין, כשבאים מעיר אפורה וחלודה, ליד הים
סתו בוינה-צלמה גילי מצא
ממקום שבו טיח מתקלף, חזיתות מצהיבות בעליבות, העבר הוא רק פוטנציאל למגרשי חנייה, או מגדלי נדל"ן והכל צפוף ומצפצף
סתו בוינה-צלמה גילי מצא
בוינה לא קשה למצוא מקום נינוח, לשים רגע את הלב העייף ולהתחדש
כי מה רוצה הבת אדם בסך הכל? רק להיות, כמו שהיא, בטבע שלה. וכמה נהדר כשמסביבה אנשים מאירי פנים ויופי עוטף את הכל, בשמיכה דקיקה, ברכות סתווית מפעימה
סתו בוינה-צלמה גילי מצא
אבל זה לא בכלל לא פוסט על בני אדם, אלא על עצים
על גזעים, שורשים, ענפים, עלים שגורמים לאישה לפרוח ולחייך, ככה סתם, באמצע החיים, בלי שום סיבה נראית לעין
סתו בוינה-צלמה גילי מצא
ואני מדברת על העונה, שחיכיתי לה בקוצר נשימה, הסתו. ממש ריחרחתי כל סימן מבשר, כל טמפרטורה שירדה, כל דבר באוויר שהשתנה
סתו אמיתי, לא פה ושם עלים נופלים, כמה עצים בקיבוץ בקצה המדינה וחצי מניין פרחים שרדניים שמיליונים עוקבים אחרי מיקומם. חתיכת שלכת, בכמויות, בנדיבות, בעוצמה שמשאירה אותך חסרת נשימה
סתו בוינה-צלמה גילי מצא
בוינה זה קרה לי, כל יום, כמה שעות. צעדתי באפס קילומטראז' ונאנחתי בקול רם. שאגתי בהתפעלות, נצמדתי לפרטים הכי קטנים וצלמתי מאות תמונות, משביל אחד, שדרה, סיבוב, נחלון, או בריכה קטנה גדושה בעלווה
עלים בשלכת בוינה. זה שיר בפני עצמו, עם פזמון שלא חוזר. מחרוזת שירים, אינספור מנגינות
סתו בוינה-צלמה גילי מצא
איזו פלטת צבעים עשירה. צהוב, כתום, אדום, זהב, נחושת, גוונים שאין להם שם, והם פשוט שם. מחכים שתראי אותם, שתרגישי את המגע המרפרף שלהם, המתפזר, הנידף
מתישהוא בין ספטמבר לאוקטובר, זה מתחיל כשהטמפרטורות צונחות. פה ושם בלילה מתגנב טפטוף שנוקש בחלונות. בימים שחולפים, העיר פתאום מתנערת. העצים שקודם עמדו בה, סטטיים, נותנים להמוני אדם לחלוף על פניהם, מתחילים להשמיע קולות
הרוח שהייתה קודם רק משב קל, היא כעת נוכחת ומבקשת מעיל ומטריה, כשמדי פעם גשם מנקה את האוויר. העץ המוכר שראית כל יום, משתנה לנגד עינייך
שינוי שלא ניכר בגוף שלו, אלא במדרכה שמתחתיו, שאוספת את כל הטוב שנשר והופכת למצע מרשרש
את הולכת לאיטך ושומעת שדברים נופלים לידך. מצמרות העצים נוחתים נבוטים. בלי שום התראה מראש מגיע קול פצפוץ עז, ואת שמחה שהוא לא נחת על פדחתך, אלא איפשהוא ליד. העצים ממש ששים להתרוקן מהשמיכה המאובקת, שצברה שעות שמש
הם אומרים לך, תרימי את הראש ותראי שצומח פה משהו חדש. תפתחי את החושים, אם הקיץ הרדים אותך
סתו בוינה-צלמה גילי מצא
תריחי שיש משו חדש באוויר ותזרמי עם האי ידיעה. דברי בשפה של העונה, שלכת. לא סתם עונה, אלא שינוי במצב צבירה, בתודעה
הטבע מתקלף ואת צריכה להתעטף, כי בחוץ קריר. זהו סוף של משהו והתחלה של מי יודע מה. תשכילי לדבר שלכת ותצמחי לך, למקום חדש
אהבתם את הפוסט הזה? -שתפו ותבוא עליכם הברכה ובמהרה שלכת מרהיבה
コメント