גילי בגליל-מלון הגושרים
לגשר מעל היומיום
עם "פרוץ" החורף, כיוונתי את גלגלי לגליל העליון, למקום שבו הרגשתי ממש בבית, או ליתר דיוק בחצר האחורית הכי יפה שיש. "מלון קיבוץ הגושרים", שהפך ל"הגושרים מלון בטבע", היה מבחינתי סוג של חזרה במנהרת זמן לאי-שם בשלהי המאה הקודמת, אבל הד'זה-וו הזה, משום מה לא הצית בי זיכרון נשלף.
רק כשראיתי תמונות היסטוריות של המלון, נזכרתי באלבומים שדפיהם כבר ניתקו מסליליהם ומדבק שלא דבק בשיני הזמן. זה המקום, שלפני עשרות שנים היה "בית מרגוע הגושרים", הפך למלון מפנק, עם סוויטות פרימיום, מהסוג שלקח לי זמן להבין שקירות עם מראות אורך ורוחב, הם למעשי מסכי טלוויזיית טאץ'.
טוב שהיתה איתי ילדה שצברה ניסיון במילניום החדש, שבטביעת אצבע זפזפה באינספור הערוצים. ולחשוב שפעם, כאילו באלף אחר, החדרים האלו היו של בעל הארמון. אמיר בדואי בשם פע'ור, שבנה בלב עמק החולה מבנה מפואר עם קשתות בסגנון עות'מאני, השתמרו עד היום בחזית.
חורבות ארמונו עם השנים הוסבו למחסן, למכבסה ולמשרדים של הקיבוץ, שעלה על הקרקע בשנים הקשות ההן, בעמק החולה הביצתי ומוכה המלריה.
נחמד לגלות, שדווקא יזמית בשם אורה וייס הייתה זו שהגתה את המהפך. לפתוח במקום בית מרגוע, כי ככה כינו ב-1953 אתר נופש וחופש במקום נידח בצפון הרחוק של הארץ. אבל אז זה היה קונספט חדשני במדינה טריה כל כך - לאפשר לאנשי עמל, יזע ויגיע כפיים, חברי הסתדרות, מבוטחי קופת חולים, לצאת לנופשון שבו הכל כמעט כלול: ארוחות של חביתה או ביצה קשה, בצל, מלפפון ואשל, ושיא הפינוק - לשבת בכיסאות נוח לא מתכווננים על שפת הנחל, להפשיל מכנסיים ולתת לכפות הרגליים לדשדש במימיו הצוננים, אם שפר מזלם.
מה זרם מאז?
מודה, נתליתי בזיכרון הזה וחיפשתי כסאות שרגליהם שקועות במקטעים מאותו נחל מיתולוגי. במקומם מצאתי שמורת טבע קטנה עם מפלים, גשרי עץ, דשא, עצים פרחים ופסלים של האמן אריה אשכנזי, שמשתלבים בגינון מדוייק ואמנותי.
פלגי מים טבעיים של נחל דן זורמים בקטנה בשטחי המלון, שכוללים 184 חדרים בסגנונות שונים, כולל דירות גן ומתחם של 18 עשרה סוויטות פרימיום. באחת מהן ביליתי את הלילה, ואני מודה שלפתוח חלונות למרפסות שמשקיפות על כל היופי הזה ולשמוע את פעימות זרימת המים ממקורות שונים ומכיוונים שונים, זו חוויה מרחיבת נשימה, אולי הכי ירוקה ומקדמת איכות סביבה שיש.
בפינת העבודה הנוחה לישיבה, עם תאורת שולחן צמודה, נהניתי לכתוב, כאשר ברקע בוקעת מוזיקה מטלוויזיה יותר מדי חכמה. לא הבנתי למה הסוויטה מצוידת בשני חדרי אמבטיה. האם זה רמז לאורחים, שהם צריכים להתקלח תדיר? החידה נפתרה כאשר חדרנית הראתה לי שהספה נפתחת למרבץ, שמתאים לתוספת ילדים לזוג, בחדר ההורים. העדפתי את המיטה עם המזרן המרופד ועם כריות לשני ראשים.
קדימה אוכל
ארוחת הבוקר היא בסגנון בופה. זו אמנם מילה שעושה לי אסוציאציות לאולם חתונות, עם תורים ארוכים וצלחות ביד, אבל היא הפתיעה: גם בעיצוב המרהיב - שכולל פינות שונות להרכבת מנות עתירות מרכיבים בדגשים שונים, בהתאמה לטעם האישי ולחיך של סועדים צמחוניים, נטולי גלוטן, בדיאטה, ועוד מינים, וגם במגוון: לא משנה אם לקחתי סלט, דייסה, גבינות, צלוחית סלק או יצירה אחרת של השף מתן מרגלית, הרגשתי את הטריות הגלילית בקצה הלשון. המילה החביבה בלאדי התאימה כאן לירקות, דבש, שמן זית ועשבי תיבול שנבזקו לחביתות שהוקפצו לעיני האורחים, בחלל הבישול הפרונטלי.
איפה מותחים איברים?
אני מודה באשמה: לא הגעתי למרכז הספורט הכולל חדרי כושר, בריכת שחיה מקורה ובריכת שחיה חיצונית, כי העדפתי לצעוד ככל יכולתי באוויר הפתוח והמוריק בתקופה הזו. להיות הטיילת היחידה במסלול סבוך, פראי ומפותל, שיוצא מגינת המלון ונקרא "הנהר הנעלם". צעידת מרפא, שראויה לפרק נפרד.
גמאתי מסלולים מסומנים, גם בשמורות הטבע האחרות של האזור והשרירים התכווצו להם. את העומס הרגשתי כשחלצתי נעליים בסופם של ימים עטופי שמש חמימה ושצף קצף של נחלי איתן, שהניעו אותי ללכת עוד ועוד. עיסוי בהתאמה אישית, לא טכניקה ספציפית ומגבילה, חיכה לי ב"ספא פיורינה", במבנה נפרד בעל חלונות ענק מהם נשקף הטבע הזורם והשלו.
ממש שמחתי על הקונספט: לא צילומי טבע קנויים כמו שלעתים תולים בספא אטום קירות, אלא חוץ שעטף אותי כמו החלוק המרופד שקבלתי.המתחם גדול למדי וכולל חדרי טיפולים שיש בהם תפריט להתעמק בו. חמאם טורקי, סאונה יבשה, ג'קוזי חיצוני – כל אלו לא התאימו לי כמי שסובלת מגלי חום וקור, שמייצרים מזג אוויר טרופי קיצוני.
כמי שכבר תרמה את גופה לניסויים בעיסויים שונים, כמעט התפתיתי לדגום את הטיפול האקזוטי בכדורים פיליפינים – שזו לישה עגלגלה בכדורים תמימים למראה, שמאפשרת לחדור עמוק לאזורים כואבים ולנקז מהם רעלים ותקיעויות.
ומכוון שדגמתי כבר שיטות שקילפו ממני תאים מתים ביסודיות שהותירה בגופי סימנים ששינו צבעים, החלטתי שיש גיל שבו מותר ליהנות, בלי להרגיש שחובת הדיווח המקורי נושפת בעורפי.
תהרוג אותי ברכות
סרגיי מרקולוב שהיה גבוה ממני בראש וחצי, ולמצחו היתה קשורה תחבושת לחסימת זיעה, או לקרב מגע, נראה בהחלט כמי שיודע לפתוח סתימות בגוף. אמנם הוא לא חבש כפפת קירצוף, אבל די במבט העמוק שלו שדיבר בעד עצמו. ואכן 50 דקות טסו להם בעיסוי שבדי, שזיהיתי בו ווריאנטים שונים, אבל פקדתי על מוחי להרפות מהנסיון לפענח. יכולתי להתמסר עוד שעה לפחות, וגופי אמר את שלו בכך שסרב להפרד מהמזרן גם כשסרגיי יצא. כשקמתי, הרגשתי ארוכה בכמה סנטימטרים וכמובן חטובה יותר.
כל מה שתרצו לדעת על "הגושרים מלון בטבע"-04-6816001
Comments