כיפורים 2020 - במרחב
אני מודה שהשנה לא ידעתי איך לאכול את יום הכיפורים. המתכון הישן של צום וביקור בבית כנסת, כבר לא עובד אצלי כמה שנים. במיוחד אחרי הפעם, שמצאתי את עצמי מגיעה למיון מלחץ בחזה בתום תפילת נעילה
תפילת יום כיפורים מבעד לסדין לבן-צלמה גילי מצא
אני מקווה שלזכותי נרשם בספר חשבונות הנפש של מעלה, שכבר בגיל עשר התחלתי לצום. לא יודעת למה, אבל הייתי נחושה בכך ולא הייתה בכלל שאלה. אבא שלי, עורך הדין יהודה מצא ז"ל, היה לובש הוד ולבן ומחיל על ראשי את טקס פדיון הכפרות המוזר. טקס שבו הוא חג מעל ראשי עם "כסף קטן" של מטבעות, שנכרכו במטפחת ונקשו זה בזה, ובכל אחד משלושת הסיבובים המרשרשים הוא ברך אותי:
"בזֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל [או: זֶה הַכֶּסֶף] יֵלֵךְ לְמִיתָה [או: יֵלֵךְ לִצְדָקָה] וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם"
עצם ההזכרות בברכה הזו, מתירה ממני געגוע עז ובטקס הקטן הזה, שהיה משהו מבית אבא. כולם בעיר הקטנה שבה גדלתי ובכפר הסמוך (כפר שמריהו), נהגו ללכת ביום הכיפורים מרחק רב ברגל כדי לשמוע את הרב שמואל אבידור הכהן, שהיה נושא דרשות מופת בבית הכנסת הרפורמי שהוא ניצח עליו
אבידור הכהן היה שילוב ססגוני של רב ואיש תקשורת ישראלי, שפרץ לתודעת ההמונים בתוכנית ריאליטי על נושא לא ממש סקסי "פרשת השבוע", במשבצת השידור הכי לוהטת: שישי בערב, עם כיתוב מגונן "צולם ביום חול"
בימים אלו של שיסוע כזה עז בין חילוניים לבין עצמם, בינם לדתיים, בין דתיים לבין עצמם וכהנה וכהנה, טוב להזכר ברב הזה, שהיה הראשון שפעל להפצת המורשת בקרב הציבור החילוני ולקרוב לבבות. לימים הבנתי כמה נוסח ספרד בתפילה של יום הכיפורים, הוא עשיר בשירה ופיוט וברור הרבה יותר מהמלמול האשכנזי, אליו נחשפתי בבתי כנסת אחרים, במרחבים בהם גרתי בבגרותי. כמה החמצתי שסבי וסבתי יפה (ג'מילה) מטלון וסבי גבריאל מצא ז"ל, הלכו לעולמם בטרם לידתי ולא יכולתי לטעום מהמורשת הייחודית של אצולת ס"ט
בערב יום הכיפורים תשפ"א, החלטתי לצאת ל"יער" ליד ביתי, בעמק גלילות; ללכת עקב בצד אגודל, להתכנס במחשבותי ואולי לשבת על כסא נטוש, שמצאתי באחד משיטוטי במקום ולתת לאוושת האקליפטוסים ולמרחבים; להנחית השראה לתפילה בהשגחה פרטית. משהו עצר אותי מלצעוד הישר לחיבוק של הטבע, שנמצא בגב המתנ"ס. קלטתי התקבצות של אנשים לובשי לבן, יושבים על כסאות כתר פלסטיק לבנים ושחורים ומחכים למשהו, אולי למשיח, שמן הסתם קיבל צו שמונה
מכוון שזמני נטול בידי וחוץ מלרצות להספיק להתקדם כנגד השמש השוקעת במהירות, לא היתה לי עילה מוצדקת שלא לחכות עם כולם לבשורה מפי המשיח. כאשר גבר עטה על עצמו טלית ומשו אמר "יש מניין", הבנתי שחיכו לאחד הזה כדי להתחיל. ספרון עם קיצור התפילה; חולק לכל הנוכחים על תקן מחזור ומצאתי את עצמי יושבת בעזרת נשים, שאולתרה עם יריעות סדין לבן מתנפנף
הסדין הזה שנגזר בו חור, כדי לאפשר הצצה לנעשה בעולם הגברים, שהתפללו ערבית ופצחו בקול נדרי, עשה לי אסוציאציות רחמנא ליצלן, לסדין שמאשר את ביתוק הבתולין, או סדין של כניעה וכדומה
אין ספק שיום כיפורים, שבו בתי הכנסת התרוקנו מקהילתם הוא עדות ל"ימים הנוראיים" בצל הקורונה, שאפילו מוזכרת בתפילה "אבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתך". שני ספרי תורה הוצגו על-ידי שני גברים מצדדיו של החזן וכשנאמרה הנוסחה: "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", יכולתי לנחש שהיו בקהל כאלו שבראשם חלפו מחשבות על הפוליטיקה שלנו, שכרוכים בה התרים ונדרים, שאדם מן הישוב תוהה על טיבם
כאשר מתוך הקהל קמה לדבר אישה צעירה, הופתעתי. לפי השביס לראשה הבנתי שהיא רבנית מארגון צהר, שמקרב בין חילוניים לדתיים, והיא נשאה המלצה לסליחה עצמית
כאשר כוכבים נראו בשמיים, שמעתי אישה ספק שרה, ספק זועקת מזמורים שקבלו פרשנות ניגונית ישראלית, רחוקה למהדרין מהאשכנזיות האירופאית ברוח היִידִישְׁקַיְיט. ראיתי איך הפה שלה רעד מבעד למסכה. כאשר החשיך לגמרי, הסדין הלבן שרקד ברוח, הטיל צללים על הגברים ש"לבשו" תחבושת לבנה מכף רגל ועד ראש
למחרת בשעה חמש נטולת בריזה, יצאתי לקלוט מראות מתפילות שיצאו מתחומי בתי הכנסת, ההיכלות, המקומות השמורים, המלבושים המהודרים, המנהגים הקטנים שמציינים היררכיה, כולל מפגשי הסמול טוק במבואת בית הכנסת
עזרת נשים גם ברחוב-צלמה גילי מצא
צדיקים וצדקניות עברו הפעם למצוא כסא מזדמן במרחק מאורר זה מזה, מכונסים כל אחד ואחת בדלת אמותיו
כיפורים עם "גדר הפרדה" ברמת אביב-צלמה גילי מצא
מדשאה בשכונה שלי, שמשמשת בימים כתיקונם כחצר של בית קפה, חולקה בגדר הפרדה לעזרת גברים ועזרת נשים, כאשר עמדת המלצרים הפכה לתשמיש קדושה; שעליו הונחו כיפות ותקצירי תפילה
אי אפשר היה להתעלם משלטי הרקע, של קופת חולים ותרומתה פר רבעון, לזכות להיכתב בספר החיים
במקום אחר, בית כנסת שממש יצא מהנילונים ומגדרו השופוני הקים אוהל בחצר, כך שגם אימהות עם עגלות ילדים ועגלות נכים, יכלו לצפות בתפילה ולהרגיש חלק מהיום הקדוש, כמו גם יושבי הספסלים שהיוו מושב טוב לחברותא משפחתית
גם פה מדי פעם עלה קול יחיד, שפיו נסכר במסכה ונשמתו בקשה לעוף מהמקום והזמן התמוה הזה
תפילות יחיד, רבים, במרווחים ראויים-צלמה גילי מצא
לקראת סיום, משבי אוויר דחפו את התפילה כלפי מעלה וקולות רבים הצטרפו לתחינה "אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו". לאחר תקיעת השופר, שהייתה קצרה וחלשה לאוזני, אנשים מלמלו "לשנה הבאה בירושלים" והתפזרו איש איש לדרכו, בריחוק חברתי שהוא צו השעה
תפילות יחיד, רבים, במרווחים ראויים-צלמה גילי מצא
זה ממש ממש לא פשוט להיות בסימן שאלה תקופה ארוכה, זה דורש סבלנות, אמונה ואופטימיות ואלו דברים שיש למי שמאמין, או מתפלל, גם אם זה לא לאל "מוסכם" על כולם. תודה שאהבת נעה מרקביץ
great pictures which arouse a lot of questions. hope this year we will get the answers
תודה לתגובה המקסימה שלך וכן זה יותר מתחבר בטבע Rachel Lavi Dagan
יש משהו מיוחד, הרבה יותר אישי וטבעי בתפילות האלה בחוץ. התמונות שלך גילי נהדרות ומרגשות.
איזו תגובה מדהימה, תודה רבה Moshe kuperberg שמוכיחה לי שהיה שווה "לצאת מעורי" ומדלת אמותי כדי לדלות תמונות ורגשות שעלו בי והן כתבו את עצמן