גדלתי ב"עיירת פיתוח". סביב הבית היו בעיקר שדות וחול רך, עליו צעדתי יחפה, למרות קוצים פה ושם, בדרך לים בהרצליה. כשעמדתי על דעתי, גרתי באיזו שהיא קומה תלושת קרקע וככה חייתי עד הלום. רצפת פרקט, לא עשתה את העבודה, אחרי שפגה ההתלהבות וגם הריח של קורות העץ.
עם יד על כובע טמבל ומכנסי חאקי, חיי קיבוץ נראו לי מאז ומתמיד, כמו בית סוהר לאינדיבידואל דעתני וחריג במהותו. אבל עכשיו, כשאני אורחת לאורח חיים סוציאליסטי שעבר הפרטה, זה סב-בה. במיוחד כשאני לא צריכה לתת תפוקה בענף כמו רפת, להיות תלויה בהצבעה של חברים שבטוח לא היו מאשרים לי כלום, או לשמוע רכילויות מאחורי הגב, בחדר האוכל שמגיש עוף מכובס, פתיתים, לבן ומרק צח.
רושמת בצרכניה-
אני יודעת שזה ישמע מוזר, אבל הרגשתי פרפרים בבטן כשחיפשתי את הצרכניה של הקיבוץ. כאילו דה?, המוסד הזה עוד קיים בעידן של מגה סופרמרקטים?. מקום שבו אפשר לפגוש "חברים" מהפלמ"ח, בזמן שדוחסים לחמניות מתוקות לסל רשת, שחזר לאופנה כמוצר שיקי ולא יכנאי פולני.
פה אפשר לשלם בהקפה, כאילו מי בכלל מכיר את המילה הלארג'ית הזו. לרשום בספר המסמורטט של דן החסכן, שזוכר כל מי שחייב לו גרוש וחצי.
רק פה יש מכונה לחיתוך לחם, שמצויירת עליה הפרה מגבינת קוטג'. רק פה (בצרכניה של קיבוץ אחר), מסתכל עלי הקופאי במבט משתהה, ולוקח לו זמן לענות, כל פעם שאני שואלת "באיזה מעבר החלב?, הלחם, הקורנפלקס?" והוא בכלל לא מרים את הראש. רק פה, יש כספומט בין הבננות לעגבניות ושלט-cash machine וזקני המשק, מאוד שמחים על הקידמה.
כביסה בלול תינוקות-
ריח המרככים נישא באוויר והתחרה בניחוח האביבי שהפרחים והעצים מסביב השפריצו. לא זוכרת שהייתי אי פעם במכבסה בקיבוץ וזה נחמד שבגילי, יש דברים שאני עושה בפעם הראשונה. ראיתי גבר מקפל חולצות במסירות וזה כבר נראה שינוי מרענן. עשרות מכונות כביסה, הריצו בגדים מלוכלכים כולל מדים של חיילים באזור, שזו מכבסת האם שלהם. "ורד", בקיבוץ מעיין ברוך.
אפרופו חיילים, הגיע גבר- גבר עם פלאפלים על הכתפיים וזה לא נראה לי נהג בוס. אוקיי, היו לו רק פסים אלכסוניים תפורים רופף על המרפקים. הוא שם מדי א' וב' בסל ענק וצרף מדבקה. ככה ורד, שכבר 30 שנה בעסק, תדע לאיזו חטיבה הוא שייך. במקרה מקרי, גם הסל הורוד שלי היה שם, כי סרבתי למסור את תכולתו בניילונים פשוטים.
ורד התרשמה שאני רצינית ועשתה לי סיור הכרות. היא התגאתה בשני ביצועים. הראשון: לולי תינוקות שלקחה מבית הילדים. השני: עגלות סופר שלקחה מהצרכניה. שני הרקויזיטים הללו זכו אצלה למיצוב, באמצעות כביסה בשלבי מעבר בין המשינקות הסובבות בגיל. בחדר האחרון במצגת השטח שלה, פגשתי את המקפלות ומגהצות גם כרטיסי אשראי, שלי למשל. למה הילדה השאירה לי הרבה חומר למחשבה וניקוי יסודי.
קלנועית רגלית-
איך לא חשבתי על האופציה הזו. כלי שטח מעולה לטיפוס על מדרכות, כבישים ודרכי עפר לייט, שמקצר את ההליכה לצרכניה ולמכבסה. הייתי צריכה לפגוש את רבקהל'ה, כדי להבין מה זו אלגנטיות מוטורית. הסבתא המקסימה הזו, הכניסה את המפתח לקל-נועית והופ אנחנו בנסיעה. באינסטינקט העיתונאי שלי, הפעלתי את המצלמה (של הטלפון), כדי לתעד כתבת פרופיל. של הנהגת ובתי הקיבוץ שחלפו על פנינו.
וחיש קל הגענו למחוז חפצנו, יקב בוטיק שגרם לי לסחרחורת, כי טרם שתיתי קפה של בוקר. רבקהל'ה פצחה בשיחה עם חנהל'ה, אשתו של הבוטיקאי, שדווקא השמלה שלה היתה שחורה ונקיה מכתמי כוכבים. אחרי הביקור שבו ראיינתי את מר יקב על מפית נייר, כי הפנקס נגמר לי, ששתי לקלנועית שחנתה בצל עץ חרוב.
הפעם בקשתי מהנהגת לשבת במושב האחורי "מה בתוך הארגז?", שאלה בפליאה ועניתי "מה הבעיה?". אמנם רגלי היו בארגז ירקות, אבל ליבי עלז בטיולון המשוכלל. רבקהל'ה התחילה לדבר עם עצמה. לא היתה לי בעיה עם זה, אבל משום מה הרכב האט.
זו היתה בהחלט סיבה להקשיב למלמולים של רבקהל'ה. היא דברה משהו על טעינה ששכחה ואני לא הבנתי איך הגענו לרכב ירוק ועתידני. קיוויתי שכח המשיכה יעזור לנו בירידה. והוא עזר, אז התגלגלנו עוד קצת קדימה ורבקהל'ה התחילה להתפלל: "בבקשה, בבקשה, עוד קצת" והטתה את ההגה בחדות ימינה. "פה זה טוב", אמרה לו ועצרה.
איפה זה פה?-ברור. צרכניה של קיבוץ אחר. התחלנו ללכת ברגל ופתאום משהי מולנו באה מתנשפת בריצת כושר ושאלה בדאגה: "סבתא, איפה הקלנועית?". סבתא ענתה: "שם..."והצביעה לעבר הגוף הדומם. "צלצלי לאבא, שיגרור ויטעין אותה".
Comments