אתגר קרת-מטאור קורן
איך שהזמן טס במרחבי הגלקסיה והנה חלף לו עשור; מאז שנסעתי באוטובוס עם אתגר קרת וצעדתי מרותקת בעקבות היכולת הגאונית שלו למצוא סיפור טוב, בכל פינה ברחוב תל אביבי מצוי. בזמנו הופתעתי לגלות שהאיש שספריו תורגמו ליותר מ-40 שפות, אוהב לנסוע באוטובוס בשביל "מדיטציה אורבנית", לדובב זרים בהקשבה ואכפתיות ולנגב חומוס ב"כרם"
החוויה המעשירה הזו קרתה הודות לטור שבועי בשם: "מסע עם כוכבים" מיזם שיצרתי בפורמט של פוטו-סיפור עבור Ynet ואני חייבת להודות שהבילוי במחיצת קרת- פה היה אחד ההי-לייטים של הטור הזה שרץ במשך שנה
שמחתי שכעת בתקופה שתיזכר בהיסטוריה גם כהיסטרית, קרת היוצר, סופר, מחזאי ותסריטאי, חתן פרס ספיר ופרופ' לספרות נענה לאתגר שלי- לשוחח. פעולה שהיא מצרך חיוני עבורי כמי שמדברת עם קירות בבידוד זוהר באור נגוהות. וכך התקיימה לה שעת תרפיה וורבלית עבורי, במסווה של ראיון שהתרחש ממש במקביל ליוזמה מסעירה, שקרתה אי שם בקונסטנטינופול הרחוקה. הקונסוליה הישראלית באיסטנבול החליטה לפרסם לראשונה, גרסאות קוליות של שני סיפורים קצרים שאתגר כתב בינהם: "קפה וסיגריות" שפורסם במוסף חג הפסח ב"ידיעות אחרונות". הגרסאות תורגמו והוקלטו בטורקית על-ידי הזמרת הידועה; קלבן ששיתפה אותן ברשתות חברתיות והן הפכו תוך כמה שעות לווירליות "הייתי צריך להיות באפריל באיסטנבול לצורך רטרוספקטיבה של יצירותי שעובדו לקולנוע ולטלוויזיה, אבל בשל המצב הכל נדחה", סיפר לי
מסתבר שאתגר התחיל את הסגר, עוד לפני שהוא הוכרז רשמית "הפסקתי לצאת החוצה בגלל שיש לי מחלת רקע, אסטמה. התמקדתי בהקפות באזור הבית". חוץ מטורקיה היו מתוכננות לו גם נסיעות עבודה לגרמניה, הולנד וצרפת "אני טס הרבה בעיקר כדי להרצות. אני מתגעגע למפגשים עם קוראי, אבל יותר מזה לתחביב סמוי שפיתחתי. אחת לחודש בממוצע, אני מבלה בקרב אנשים שמדברים בשפה שאני לא מבין וגיליתי שזה ממש חסר לי. אני אוהב להקשיב לשפה זרה לי לחלוטין. זה מאפשר לי להמציא את מה שקורה מסביבי, למשל את הדיאלוג בין אלו שמתרגמים שאלות מהקהל או חברי הפנל שאני יושב בו. בהונגרית, לא משנה מה נאמר זה תמיד נשמע לי מצחיק. באירוע ספרותי ברוסיה, היו איתי על הבמה שלושה פרופסורים חמורי סבר שהתחילו לצעוק את שמי שוב ושוב. דמיינתי שהם אומרים בואו נקשור אותו ונזרוק לנהר. חשבתי שאחד מהם טוען לטובתי איך לעשות את זה בעדינות, כדי שאני לא אסבול
תוכל לשתף במפגש עם קהל שנשמע כמו התחלה של סיפור קצר פרי עטך?
אנשים שקראו אותי, מרגישים סוג של קשר אלי וזו אינטימיות שמחממת את הלב ; אבל היו גם פעמים שזה חימם פחות. באוסטרליה הזמינו אותי לסדרת אירועים בכמה ערים וממש התבאסו שלא הגיע קהל. זה יכול לקרות כי היח"צ לא עבד נכון, או כי העיתוי נפל על איזה יום זכרון, או משחק בייסבול. אותי זה מצחיק. בכל אופן יצאתי מאולם ריק וחיכו לי שני אחים, שאמרו שהם באו ממרחק נסיעה מעל שלוש וחצי שעות ואני חייב לדבר איתם. הם נראו מאוד אסרטיביים, למען האמת קצת בריונים, אז הצעתי להם שנשוחח בפאב כלשהו. הם היו מודאגים מי ישלם את החשבון והצעתי שאני, כי הרגשתי שככה אצא בזול יחסית כמובן. בכל אופן אני שתקתי והם דברו. הם סיפרו שהם התוודעו לסיפורי בתחנת דלק באמצע המדבר, שבה עבד בחור ישראלי. מכוון שבלילות לא היה שם יותר מדי מה לעשות, הוא קרא את ספרי ותרגם להם סימולטנית. באחת הפעמים הוא אמר להם שאני מגיע למפגש עם קהל עוד חודש והם החליטו שהם חייבים לפגוש אותי
מה הקורונה שינתה בעולמך?
זו תקופה מעניינת להתבונן על העולם, שפועל כעת במצב אותנטי ולא באוטומט שלו. בשגרה אתה קם לעבודה, מסיע את הילד, הולך לבקר את הדודה כדי שהיא לא תיעלב. עושה את מה שאתה צריך מכח האנרציה, לאו דווקא את מה שאתה רוצה. כשהכל נעצר בחוץ ואין דחיפות, עולה השאלה מה אני רוצה לעשות. יש לך שוטר פנימי שמונע הרבה פעמים מרגשות אשמה. הקורונה אפשרה לאנשים להבין למה הם באמת מתגעגעים, שזה לא מתוך כורח. אולי לבוא כל שישי בערב להורים, מתגלה כעת כשגרה שאנשים שמחים לדבוק בה, או כמטלה שלא בא להם עליה. במצב רגיל אני הרבה יותר מדבר עם אנשים, או נדרש לשוחח איתם וזה מעייף אותי (רמז עבה אלי). אין לי סבלנות לנהל שיחה, כשהאלטרנטיבה היא לכתוב דף סיפור או להוציא דף חשבון בבנק
עצירת העולם היא תקופה טובה עבורך כיוצר?
אצלי הכתיבה היא תמיד שנייה לחיים. אם משהו דופק בדלת, אני קודם אפתח לו. מבחינת הזהות שלי יותר חשוב לי לבקר קרוב משפחה ולא קודם לסיים לכתוב. בשגרה שלי אני נוסע להרצות באוניברסיטה (פרופ' במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב-ג.מ), או תופס מטוס לחו"ל. כעת כשאני שואל את עצמי מה אעשה היום?, כדי להתגבר על השעמום אני הולך לכתוב משהו. אין לי שגרת כתיבה. אני חי את החיים וכאני שנתקל במשהו שיש לי תשוקה גדולה לכתוב, אעשה זאת. סיפור קצר נולד ממשהו שמדליק אותי רעיונית. הסיפור מוצא אותי. תקופות פורות אצלי הן לא בהכרח ממוקדות. אני כותב כל מיני דברים: סיפורים קצרים, רעיונות לתסריטים, מאמרים וצובר כל מיני רעיונות ומחשבות. חלקם יבשילו למשהו שלם יותר וחלקם סתם יעבירו לי את הזמן מבלי שיהפכו ליצירה שאפרסם. בתקופה האחרונה פרסמתי מספר קטעים בנושא הקורונה במגזינים ועיתונים שונים ברחבי העולם (NYRB בארה"ב, קוריירה האיטלקי, גזטה הפולני ועוד) בינהם סיפור על מציאות, שבה הסגר ייגמר ואנשים לא ייצאו לרחובות. אחרי כמה שבועות כאלו, המדינה תשלח אליהם הביתה חיילים, שיחייבו אותם לצאת. אחת מהמסתגרות שנדרשת לחזור לאינטראקציה אנושית, מנסה להיזכר במה היא עובדת
מה הסיפור שהכי משעשע אותך בהקשר ל"למה אנשים קוראים קרת"?
כמה חודשים לפני הקורונה, הוזמנתי לפסטיבל במילנו, שבו נערך אירוע להשקת ספרי האחרון "תקלה בקצה הגלקסיה". בקרב מארחי אני ידוע לשמצה, כמי שבשלב החתימה על ספרי, אני מייצר תור כי אני אוהב להקדיש זמן לכל אחד. האמרגן ביקש ממני הפעם לתקתק את הסוגיה וכמובן שהבטחתי לו שאשתדל. פתאום נעמד מולי בחור נחמד ואמר שיש לו משהו לספר לי. האמרגן תקע בי מבט נוקב ואמרתי לו, שאני חייב לשמוע את האיש הצעיר. הוא סיפר שהוא גר בעיירה נוצרית אדוקה בצפון איטליה. כשהוא הכיר משהי וממש רצה להתמזמז אתה, הוא לא מצא להם פינה לאהבהבים
במהלך החיפוש הנואש התברר לו שבספרייה העירונית, יש אזור שהוא לא תחת עינו של הספרן הנרגן. הוא והבחורה התייחדו להם ופתאום הם שמעו שמשהו נכנס. בזמן שהבחורה מיהרה להתלבש, הוא ניגש לעכב את הספרן ששאל אותו בכעס למה הוא שם. היד שלו נשלחה למדף ושלפה באקראי את אחד מספרי. מכוון שהוא פחד שהספרן יעשה לו מבחן בקיאות כאשר יחזיר את הספר, הוא קרא אותו וככה התוודע גם לשאר הספרים שלי. לדבריו, בזכות ספרי שפתחו לו את הראש הוא החליט לעבור עם חברתו מהעיירה הלא נאורה הזו למילנו
למי שלא בקיא בתולדות קרת נספר שהיוצר שכובש את העולם עם ספריו, הוא גם גאון קולנועי. על הסרט “מדוזות” הוא ושותפותו לחיים וליצירה שירה גפן זכו במצלמת הזהב-בפסטיבל קאן, וממש אוטוטו תעלה בתאגיד השידור הצרפתי ARTE סדרה טלוויזיונית שהם כתבו וביימו בשם “המתווך”
ספוילר קטנטן: מתווך דירות חסר בית שמקבל ייעוץ משפטי מדג הזהב שלו מגלה שהוא יכול לנסוע בזמן. כל מי שאוהב קולנוע משובח ועוד בצרפתית, כדאי שיעקוב אחרי המיני סדרה הזו שתעלה ב-7 לחודש מאי וקרת אפילו משחק בה יחד עם אחיו, נמרוד בסצנה שבה הם משמשים כצמד סניטרים פולנים בבית אבות צרפתי
כדי להתעדכן בווליום המרשים של היצירה הקרתית, ממש מומלץ לעקוב אחרי העמוד הרשמי שלו בפייסבוק, שבו הוא מפרסם סיפורים קצרים, מעלה קישורים לסרטים, ראיונות לתקשורת, סרטוני לייב מצחיקים ביחד עם שירה גפן ואפילו תסכית עם סיפורים לשבת באודיו. לאחרונה יצא ספר ילדים שכתב עם שירה "מחכים לניסים" בהוצאת כנרת-זמורה, שאייר עובדיו בנישו והשניים מחכים לנס פתיחת החנויות, כדי שחוכמת ההמונים תרכוש את הספר השובב
האתר של אתגר קרת: http://www.etgarkeret.com /
מה תעניק לעוקבי הנאמנים כאפריטיף לשיחה המרעננת אתך?
סיפור קצר שנכתב על ספסל שאני אוהב במיוחד ברחוב דיזינגוף פינת ז'בוטינסקי:
אני יושב משמע אני קיים
כשאני רץ ממקום למקום ומנסה להספיק הכל,
אני חי בתוך הזמן אך לא מרגיש שהוא בעדי
אבל כשאני יושב על ספסל ומפנה לו מקום לידי, הזמן מפסיק להיות לנוגש והופך לחבר
וכך אנחנו יושבים שנינו ומביטים בשמחה לאיד באנשים השורקים סביבנו כקליעים העומדים להחמיץ את מטרתם.
אני מציע לזמן סיגריה והוא מסרב. הוא מאוד מקפיד על הבריאות, הזמן. הוא רוצה לחיות לנצח.
נעה מרקביץ-את בהחלט מוזמנת לספר בתקציר על מה היה הוויכוח.תודה
אחד האנשים שבזכותם הראיתי למשרד החינוך את מערומיו. תודה אתגר ותודה גילי שהזכרת לי נשכחות. וכמובן - אם תרצי אשמח לספר ברבים על מה היה הויכוח...