22 בינו׳ 2018

גילי בגליל-הנחלים הכי שוצפים כעת בצפון

עשיתי מקלחת שנמשכה ארבעה ימים. ארבע שמורות טבע, במרחק חמש דקות נסיעה אחת מהשנייה, שטפו ממני אבק דרכים ואבנית בנשמה. ספרים נכתבו על כוחם המרפא של מים זורמים, על היותם, אנרגיה מחייה, שינוי מתמיד ותנועה לאין-סוף.

בפרק מ"ב בתהילים נכתב:אֱ‍לֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל־כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְער

לפני שאמשיך להיסחף במטפורות ולשורר מילים, אסביר את עצמי בצורה קונקרטית. נסעתי למקורות הירדן-שניר (חצבאני), בניאס (חרמון), דן וגם "קפצתי" לתנור (עיון) ונהניתי מצנינותו המחממת לב תל-אביבית, שיש לה רק ירקון קטן ומוריק מקנאה.

התנור נמצא באצבע של המדינה, בפינה הצפון מזרחית של מטולה, כרבע שעה מיתר השמורות

שמניתי, שהן על כביש 99, שבסופו מגיעים להר השלג הלאומי. בימים של אמצע ינואר הוא נראה כמו עוגת שוקולד עם קצפת. אבן געשית שרק השפיצים שלה הם בלבן וכל העיניים באזור נשואות אליהם בתקווה, שתפרוץ סערה הגונה והלבן יגלוש למדרונות ויביא פרנסה טובה.

מסלולים קצרים

אם לא ציינתי זאת קודם, אז יש לי מוטו. ללכת מעט ולראות הרבה. כאילו להגיע ללב העניינים, בין אם זה מפל, בריכת שכשוך, פריחת כלניות או רקפות, שפני סלע מפוטמים, שעושים אמבטיית שמש, חופשי על סלעים עם חזזיות, בעלי כנף שלא ראיתי בגלל האדים על המשקפיים וגם אם כן, צפרות זה לא משוש חיי.

אחרי שאני רואה את העיקר, אני בודקת כמה שעות אור נשארו לי. במיוחד כעת בחורף, בהן השמורות של רשות הטבע והגנים, נועלות את שער הכניסה בשעה שלוש או ארבע, אפס, אפס, תלוי בימים. כבר קרה לי שהרבצתי ספרינט וראיתי את מנהל הקיוסק-אחראי תורן, במכונית שלו מפמפם בעצבנות וריח דלק דולף באוויר.

המסלולים בהם בחרתי ללכת:

התנור

במקרה הזה, שיש בו ארבעה מפלים, שברתי שיא מקומי. עשיתי את המסלול הארוך, מהחניון העליון לתחתון, במשך כשלוש שעות. זה הזמן המשוער לעשות את המסלול הלוך-חזור. לא היה אכפת לי מכל אלו שעקפו אותי, כאילו רודף אחריהם רס"ר הספקים. אפילו ישבני נח על ספסל, להפסקת תפוח וחטיף דיאטתי מבאס.

ובין לבין?, עצרתי לצלם עצים שנפלו, עלים שהצטופפו, תעתועי אור במים, תפרחות מוזרות, שורשים משתרגים ועוד כיד הדמיון. במפל השלישי שמתפצל לזרועות, לא התאפקתי ועשיתי סדרת סלפי, הכי קרוב לאשדים המרתקים. במדרונות מתונים הגעתי לגרנד פינאלה, התנור שנוחת מגובה 30 מטר ומקלח את כל מי שמתקרב. הללויה.

נחל שניר

יש בו כחמישה מסלולים שמסומנים בצבעים שונים. משיקולים כבדי משקל בחרתי במסלול האדום. בניגוד למסלולי סקי, בהם אדום הוא האתגרי, זה המסלול לתינוקות. מסלול מעגלי של כרבע שעה, שמתחתי לכשעה קלה, שבה נשכבתי על הדק המסוגנן, כדי לספוג את כל היופי סביבי. ברכות קטנות, מפלון, צמחי מים וקרפדה או משהו אחר שקפץ מהמים, וצלל בחזרה כשראה את תלתלי שסנוורו אותו. מעלי עלים נשרו בריקוד מהפנט. רק הצרפתי קלוד היקר היה חסר, כדי להשלים את התמונה האימפרסיוניסטית.

הבניאס

למרות שאני וארכיאולוגיה קצת ברוגז, לא יכולתי להישאר אדישה לשרידיו המרשימים של המקדש לאל פאן, בפתח מעיינות הבניאס. צעדתי לפי השילוט הידידותי וברור לגשר רומי, תחנה הידרואלקטרית וטחנת קמח, בה פגשתי דרוזי צמא למבקרים, שמכין קפה שחור ב-5 ₪ וכמובן פיתה בטאבון, שוויתרתי עליה.

תעלות מים, מפלים, שרידים מעיר צלבנית וצל נהדר מעצי ערבה, תאנה, צפצפה השביעו אותי וחזרתי לחניון. משם נסעתי לשביל התלוי מעל הבניאס התחתון, בקניון צר ומפתיע צר ומרשים. הוא הוציא ממני קריאות גיל מתמשכות ואי שם בסופו, מפל הבניאס שמתפצל לשתי צמות שנופלות לבריכה מבעבעת ושוצפת. כשעליתי מתנשמת חזרה, ראיתי באופק את החרמון ומבצר נמרוד, וחשבתי איפה הישראלי היפה?, חו"ל זה פה.

המלצה מנסיון

בשישי-שבת יש שאטלים מהחניון התחתון של שמורת התנור לחניון העליון, כדי להקל על אלו שהשאירו את הרכב בעליון, כדי שלא יטפסו אליו רגלית לכיוון מטולה, כל הדרך חזרה מבריכות השכשוך. הסבבים הם כל חצי שעה עגולה, העלות 10 ₪. זה רלוונטי רק בחורף ורצוי תמיד לברר מראש.