5 בדצמ׳ 2017

גילי בגליל-אטרקציות

קיר טיפוס בולדרינג צוק מנרה-צלמה גילי מצא

בפרקים הקודמים שפרסמתי על הגליל העליון-לחצו פה, סיפרתי לכם על מיזמים קהילתיים, מסעדות, מלון ידידותי לכלבים ועוד דברים שאולי יגרמו לכם להתניע את המוטיבציה. אבל נראה לי, שלא סיפקתי מספיק אדרנלין. במיוחד שתכף זה חג ניצחון האור על החושך. אז נראה לי מדליק לצרף אתכם לסיור לפידים ועששיות, ועוד בגובה של 900 מטר, סמוך לקיבוץ מנרה, לצד כביש 90, בין ראש פינה לקריית שמונה.

לפני 20 שנה הקימו בצוק מנרה את הרכבל הכי ארוך בארץ. הנוף מהכיסאות התלויים באוויר הוא העיר קריית שמונה, וגם רמת הגולן ממול, הר דב והחרמון ביום בהיר, וכל הדרך הנפרשת מתחת עד מרומי רכס הרי נפתלי.

עליתם? אפשר לרדת תחנה אחת למטה באמצעות האטרקציה בהא הידיעה, שעברו בה כבר שני דורות של ילדים, שתייגו באלבומי החוויות את הסנפלינג הראשון בחייהם, כאן בצוק מנרה.

אני יכולה להעיד על עצמי בנוסטלגיה, מחוויית אימוש-בתוש, שלהיקשר ברתמה ולשכב באלכסון בתוך כיס אוויר ענק, זה מפחיד פחות מלראות את הילדה, בת שמונה נמצאת בין שמיים לאדמה רחוקה. אבל זה היה כל-כך מזמן, ומאז טיפסתי על קירות רבים, ולא תמיד היה מזרן לקלוט נחיתה מגושמת.

בביקור הנוכחי שלי, בתחילת שבוע, לא היו אנשים תלויים בין שמיים לארץ, כי ככה זה בגליל העליון. רק סופ"שים מביאים מרכזניקים, שמתפנים מעבודה ומשאר ירקות.

אבל בהחלט שמחתי לצלם מתנדב, שאחז בזיזים של בולדרינג - קיר טיפוס למתחילים, שהולכים בו לרוחב, וככה לא צריך להתמודד עם פחד גבהים. הקיר הזה הוא חדש יחסית.

חץ וקשת זו עוד אופציה במקום, שבפעם האחרונה שדגמתי אותה - על עץ באי יווני - שני גברים נסו מהסביבה בבהלה.

ויש גם דבר חדש, שמתאים לרוחניקים, אבל גם למי שרחוק מהים: שביל רגליים יחפות.

בעולם, זה לא סיפור חדש. כומר בווארי בשם סבסטיאן קנייפ-Kneipp פיתח כבר במאה ה-19, שיטה שמבוססת על הליכה יחפנית ובעיקר טיפולי מים שהם הידרותרפיה, וכך ריפא את עצמו משחפת. דגמתי קטע קצר ממסלול של Kneipp באלפים השוייצרים, על רקע אחו עם פרות דשנות, קרחונים ויופי של גלויה.

דשדשתי בתעלות מים, שהם חלק אינטגרלי בהם במכנס מופשל עד הברכיים והרגשתי היידי בת חורין. חוייה שעשתה לי שקט בנפש, מחיבור בין קצוות הגוף, ראש לרגליים. השיטה של קנייפ מיושמת במלונות-ספא ברחבי העולם, שמבטיחים לצועד-טובל הפחתת מתח השרירים, שיפור איכות השינה, יציבה נכונה ואיזון כללי ועוד מרכיבים חיוניים לחיים התובעניים של ימינו.

ובחזרה לצוקים שלנו - השביל בצוק מנרה, מתפתל באורך 80 מטר, ויש בו מצעי דריכה שונים מאבן, עץ, אדמה וחול, שמפעילים את חווית המישוש ואת שמחת הגילוי. במיוחד אם עוצמים את העיניים. סביר להניח שתרצו להציץ, אז מומלץ לשים צעיף, או להכין מראש את הכיסוי עיניים שמחלקים בטיסות לילה.

חדר האוכל בלודג מנרה-צלמה גילי מצא — חדר האוכל בלודג' מנרה-צלמה גילי מצא

לישון במנרה לודג'-

אם אתם רוצים פאן משפחתי, ולנסות את כל המגוון של צוק מנרה: מגלשות, טרמפולינה, רכבל, סנפלינג, קיר טיפוס, חץ וקשת, כדאי לישון לילה בלודג' מנרה. 55 חדרים בחמישה מבנים של קיבוץ מפעם. החדרים הם בסגנון קיבוצי צנוע מפעם, אבל נהנים חינם וללא הגבלה מהמתקנים. ארוחת הבוקר היא בחדר האוכל של הקיבוץ, חוייה לעירוניים. בחנוכה האורחים יזכו לקבלת פנים חמה עם סיידר, טקס הדלקת נרות משותף ואחריו סיור עששיות ברוח המכבים. כמובן בתנאי שמזג האוויר יאפשר. לבוש חם רצוי בכל מקרה, גם למי שאוהב קור שחודר לעצמות.

להתחבר עם חוטים לבלון-

רבע שעה מצוק מנרה הדרך מתפתלת בחורש עד שמגיעים לכביש 90, הפעם לכיוון דרומה. בכניסה למתחם אגמון החולה, שספרתי לכם עליו בפוסט קודם קיוויתי סוף סוף לעוף על עצמי, אחרי כל הפעמים בהם נשכתי את הלשון מאכזבה, כשאטרקציה מהסוג הזה התבטלה.

למה? כי בלון פורח זה אחד הדברים הכי לא יציבים שיש. ובכל מיני מלונות בעולם -פראג בצ'כיה, קורשוול בצרפת, טאינן בטאיוואן, חיכיתי לסמס מגבר זר, שיאשר שבבוקר נמריא. ואל תבינו אותי לא נכון, בשבילי להשכים זה עניין קשה ויש רק שתי סיבות שמצדיקות לצחצח שיניים, במקום לשנות תנוחה במיטה. אני אגלה לכם רק אחת ברשותכם, לצלם טבע בזריחה או בערפילי בוקר מכשפים.

יקיר מאגמון skyride הכדור הפורח של הגליל ממש שימח אותי, כאשר נתן אור ירוק, ערב קודם בזמן שכרסמתי את רוב הפירות, בסלסלת הקש בחדר בצוק מנרה. "בדקתי את התחזית, אין רוח, מזג האוויר יציב", כתב לי האיש היקר ונרדמתי עם חיוך.

רק דבר אחד הוא לא לקח בחשבון, אבל ניחא. הצטיידתי במכנסי סטרץ' וחולצה מנדפת, כאילו אני באה לבנג'י או פעילות שתדרוש ממני כושר. בצומת כח, ממוקם בלון ענק שמסוגל להעיף 30 איש יחדיו למרומים, לגובה של 120 מטרים, שנשארים בהם ולא זזים לשום מקום.

הפרט הקטן הזה חשוב למי שכמוני, קנה פעם כרטיס להמראה בפארק הירקון, שמתאימה למסיבת סוף שנה בביה"ס יסודי ולא לאמא לבד,שתביא מיץ וכריך לעצמה. לא שמתי לב לאותיות הקטנות, כאשר לא נרדמתי בשתיים לפנות בוקר והייתי בהי מזה, שקניתי פעם ראשונה קופון באתר אנטרנט.

הכדור הפורח ביום נאה-צילם דרור מילר — הכדור הפורח באגמון-צילם דרור מילר

הפעם – הייתי מודעת לקראת מה אני עפה, וחיכיתי בכליון עיניים למראה הפנורמי שיתגלה לעיני במשך רבע שעה תמימה. מרבד של אין-ספור צפורים באגמון החולה שהזכרתי פה, ובהמשך קו העין יטיילו עופות, יחמורים ועדר הג'מוסים הגדול בישראל, שמאכלס את שמורת החולה. ומכוון שניתן לתצפת לכל כיוון, יופיעו במלוא הדרם הרי הלבנון, הירדן ההררי, החרמון, הרי הגולן, מטולה, קריית שמונה ואתרים היסטוריים שהם נדבך בתולדות האזור.

"זה לא היום שלך", קבע המפעיל בשטח וכדי לעודד אותי יותר הוסיף "גם לי אין מזל רוב הזמן" , בזמן שהתקרבתי ונסוגותי מהעפיפון הקשור בכבלים, בפרצוף תשעה באב. "לא רואים כלום מלמעלה", הוא תרגם לי את האובך שצבע את השמיים באפור-חום מלוכלך, כמו חלון עכור שדורש הברקה.

לא ממש עודד אותי לשמוע שהאופרציה הזו מתרוממת עם כבלים ולא מבער, ולכן זו עלייה מבוקרת ובטיחותית לדבריו, שמקלה על מי שיש לו פחד גבהים. החלטתי שאת ההמראה הנכספת, אשמור ליום ממוזל שבו אמלא לוטו, או אהמר על סוס מנצח.

תפוזים וגלגלים-

כזה רוורס לא היה לי, מאז שהוצאתי רשיון נהיגה בטסט רביעי. הוא כלל קטע במדרכה ונסיעה באלכסונים בהם תמרנתי הלוך-חזור. אני מקווה שזקני מושב בית הלל, לא חולמים על נהגת השודים שחלפה בדרכם. שמחה דויטש, שגר ברחוב המייסדים 58 בבית הלל, דווקא שמח שחניתי אצלו במוסך וגם כיבד אותי בתפוז מקולף.

דויטש הוא חקלאי שהבין בשלב מסויים שהרפת והחקלאות, הם כבר לא עסק מניב. בחצר ביתו הוא פתח את "מפגש האופניים", עולם ומלואו לרוכבים מכל המינים. בחצר ראיתי עשרות זוגות אופניים להשכרה, כולל אופני טנדם, עגלות נגררות וריקשות.

הבנים של דויטש, מנהלים את החנות שבה יש כל מיני ג'אדגטים שחמדתי, אבל תאכל'ס, מה יש לי לעשות איתם בצעידות בים. במקום יש סדנת תיקונים, מוכרים מותגי אופניים ואפילו מלמדים איך לרכוב. אם אתם חושבים שזו מיומנות שיש לכל אחד מילדות, אז טעות בידכם. אני דוגמא צולעת של משהי, שלימדה את עצמה בגיל 35, בזכות שני גברים שהתערבו שלא אצליח.

הם נתנו לי זוג אופני הרים, ואחרי שרצו אחרי והזיעו בנסיון לייצב אותי, פסקו בשחצנות, שאני צריכה גלגלי עזר ונטשו אותי בנמל ת"א, בשיא החום של חודש אוגוסט.

אחרי שעתיים, הם יצאו מחנות האופניים הממוזגת שלהם מבוהלים, לקול שאגות נצחון, שכללו רכיבה מעגלית במגרש חנייה, עם מדי פעם נשיקה לאיזה פגוש תמים, שגזר עוד חתיכה מהטרנינג האהוב עלי. לסיפור הזה יש סוף צולע, שמסביר למה היום אני לא רוכבת, אבל אשמור אותו להזדמנות אחרת.

למטיילים באזור היפה הזה בגליל, כדאי לדעת שניתן לשכור פה אופניים, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. אתם יוצאים לדרך מצויידים במפה והמלצות לטיולים, לאורך שפע הנחלים ובקלות אפשר לגמוע 30 ק"מ, עד למקורות הירדן. אם תצטרכו חילוץ בדרך צלצלו לדויטש או אלי -לטייל עם גילי.